פיד מוצרים
קובץ מובנה שמתאר את קטלוג המוצרים לפלטפורמת הפרסום.
Structured product feed
קובץ או ממשק שמתאר כל מוצר בשדות קבועים ולא בטקסט חופשי: שם, מחיר, מטבע, זמינות, מזהים, כתובת עמוד ותמונה. ההבדל מפיד סתם הוא שכאן יש מפרט מחייב, וכל חריגה ממנו נפסלת.
עודכן:
כל קובץ שמתאר מוצרים הוא פיד. פיד מובנה הוא קובץ שמציית למפרט: רשימה סגורה של שדות, סוג ערך מוגדר לכל שדה, ורשימת ערכים מותרים במקום שבו אין חופש. מחיר הוא מספר ומטבע, לא מחרוזת. זמינות היא אחת מכמה מילים מוגדרות, לא משפט.
ההבדל נשמע פורמלי. הוא מעשי לחלוטין: קובץ שמציית למפרט אפשר לעבד בלי לפרש, וקובץ שלא מציית דורש ניחוש. מערכת שמנחשת טועה, ומערכת שטועה מעדיפה לא להציג.
עמוד מוצר נכתב לבני אדם. יש בו מחיר בתמונה, מבצע בבאנר, הערה קטנה על מלאי, וקוד שרץ בדפדפן ומחליף את המספר אחרי שנייה. בשביל אדם זה עובד. בשביל תוכנה זה שדה מוקשים.
בקובץ מובנה אין דו משמעות. יש ערך אחד לכל שדה, והוא הוצהר על ידי מי שאחראי לו. זה הופך את הקובץ לניסוח הנקי ביותר שקיים של מה שאתם מוכרים, באיזה מחיר, ובאיזה תנאים.
מכאן העמדה של הקבוצה הזו במילון. קטלוג מובנה הוא אמת מוצר קריאה למכונה, וזה בדיוק מה שמנוע תשובות צריך כשהוא נשאל מה לקנות. החלק המתועד של הקשר הזה נמצא אצל גוגל, שמתארת את גרף הקניות שלה כמוזן מקטלוגים של סוחרים ומשמש את חוויות הקנייה במצב ה-AI. החלק הרחב יותר, שכל מנוע ירוויח מנתונים כאלה, הוא הסקה שלנו. אנחנו מסמנים את ההבדל כי הוא משנה כמה משקל לתת לזה.
המפרטים שונים בפרטים ודומים בשלד. מזהה פנימי ייחודי, שם, תיאור, כתובת עמוד, כתובת תמונה, מחיר ומטבע, זמינות, מצב הפריט, מזהים תעשייתיים, וקישור בין וריאנטים לפריט אב.
כמעט כל שדה כאן הוא הצהרה שאפשר לבדוק מול העמוד. זו התכונה המעניינת. המערכת לא מאמינה לכם על המילה, היא משווה, ופער בין הקובץ לעמוד הופך משגיאת נתונים לבעיית אמינות. סגירת הפערים האלה היא חלק מההכנה של הקטלוג לקריאה של מנוע.
שדה חסר מוריד פריט מהמלאי. שדה שגוי יכול להיות גרוע יותר, כי הוא מציג מידע לא נכון בשמכם ואף אחד לא סימן אותו כשגיאה. המערכת לא יודעת שהמחיר שהצהרתם עליו כבר לא קיים.
לכן יש הבדל בין שתי רשימות שאנשים מבלבלים ביניהן: רשימת השגיאות, שהמערכת מפיקה, ורשימת אי הדיוקים, שרק אתם יכולים להפיק. הראשונה מגיעה במייל. השנייה דורשת שמישהו יפתח את הקובץ ויקרא.
הרמה הראשונה היא תקינות: הקובץ עומד במפרט ולא נפסל. זו הרמה שהמערכת בודקת, ובה רוב העסקים עוצרים.
הרמה השנייה היא נכונות: מה שכתוב תואם למה שקיים היום בחנות. אף מערכת לא יכולה לבדוק את זה במקומכם, כי היא לא יודעת מה נכון.
הרמה השלישית היא שלמות: השדות שהיו יכולים להיות מלאים באמת מלאים, כולל אלה שאינם חובה. זו הרמה שקובעת על כמה שאלות ספציפיות הפריט שלכם בכלל מסוגל לענות, והיא זו שכמעט אף אחד לא עובד עליה.
תרחיש מומצא: חנות לציוד ספורט שמוכרת נעלי ריצה, ומחזיקה קובץ שנבנה לפני שלוש שנים על ידי מפתח שכבר לא עובד שם.
הקובץ עובר את הבדיקות. אין שגיאות, אין פסילות, הכול ירוק. ובכל זאת השדה שמתאר מידה ריק בכל השורות, כי המפתח מיפה מידה לשדה חופשי בתיאור במקום לשדה הייעודי. אדם שקורא את התיאור רואה את המידה. מערכת שמחפשת מידה בשדה שלה לא מוצאת כלום.
עכשיו נוסיף שאלה של קונה: יש לכם נעלי ריצה במידה 44 שמתאימות לרגל רחבה. השאלה הזו נענית משדות, ואצל החנות בתרחיש הם ריקים. אין כאן עונש ואין הודעת שגיאה. פשוט אין במה להשתתף.
אתם מוכרים בדיוק מה שמוכרים עוד עשרים אחרים, ולכן השדות שלכם נמדדים מול שדות שלהם. פריט שמתואר במלואו מתחרה, ופריט חסר שדות פשוט לא נכנס לרשימת המועמדים. זה קורה לפני כל שיקול של מחיר.
אין מתחרה ישיר על אותו פריט, ולכן ההשוואה נעשית ברמת הקטגוריה. כאן דווקא התיאור והמאפיינים נושאים את רוב המשקל, כי הם המקום היחיד שממנו מכונה יכולה להבין מה המוצר בכלל עושה.
חנות עם חלק שירותי, למשל התקנה, מגלה שהחלק המוצרי מתואר במפרט ברור והחלק השירותי לא. אין פיד לשירות. את אותה בהירות משיגים שם בעמוד, בטקסט שמצהיר מחיר, אזור וזמן.
קראו את המפרט פעם אחת, באמת. הוא ארוך ומשעמם, וחצי מהבעיות בקטלוגים נובעות מכך שאף אחד בצוות לא עשה את זה. אחרי הקריאה עשו מיפוי פשוט: לכל שדה במפרט, מאיפה בדיוק במערכת החנות הוא מגיע. השדות שאין להם מקור הם רשימת העבודה.
הטעות היקרה היא לקרוא רק את דוח השגיאות. הדוח מוצא הפרות מפרט, והוא עיוור לחלוטין לשדה שמולא נכון מבחינה טכנית ולא נכון מבחינת המציאות. תיאור ישן, מאפיין שהשתנה בדגם החדש, מידה שנרשמה בשדה הלא נכון: כל אלה עוברים בשקט.
ספק שירות, יועץ או קבלן לא זקוקים לקובץ כזה, ואין להם מה להכניס בו. גם חנות שכל המלאי שלה הוא פריטים יחידניים משתנים תגלה שהמפרט נבנה סביב מוצר חוזר עם מזהה יציב, ושהעלות של להתאים אותו גדולה מהתועלת.
אותם נתונים, שני מקומות. הסימון יושב בקוד העמוד ונקרא בסריקה, והפיד הוא קובץ נפרד שנשלח ישירות. מי שיכול, מחזיק את שניהם ודואג שיאמרו את אותו דבר.
לרוב כן, לבנייה הראשונית ולמיפוי השדות. הבדיקה השוטפת לא דורשת מפתח, והיא החלק שבאמת מזניחים.
ליבה קטנה נושאת את רוב המשקל: שם, מחיר ומטבע, זמינות, מזהים, כתובת עמוד ותמונה. השאר מוסיף דיוק, ובקטגוריות מסוימות הוא מה שמכניס אתכם לתשובה של שאלה ספציפית.
כן, ויש לה מלכודות משלה. נטיות, סמיכויות ומילים לועזיות שנכתבות בכמה צורות מקשות על התאמה. מה שנשבר בעברית מול מכונות מרוכז במדריך השפות.
כשהוא מתאר מאפיין שקונה שואל עליו, כן. מידה, חומר, צבע, התאמה לדגם. שדה שאינו חובה הוא לא שדה שאינו חשוב, הוא שדה שהמערכת מסכימה לוותר עליו.
קובץ מובנה שמתאר את קטלוג המוצרים לפלטפורמת הפרסום.
סימון טכני בקוד העמוד שמתאר למכונה מה מופיע בו: מאמר, מוצר, שאלה ותשובה, ארגון.
שלושת השדות שמזהים פריט: מותג, מספר קטלוגי של היצרן ומזהה גלובלי.
השדה שמצהיר אם הפריט במלאי, אזל או בהזמנה מראש.
השדה שנשלח כשם הפריט, ולא בהכרח הכותרת שמופיעה באתר.
עסק, אדם, מוצר או מושג כפי שהמערכת מזהה אותם כדבר יחיד עם תכונות וקשרים, ולא כצירוף מילים.
הערך נבדק מול המקורות הרשמיים של הפלטפורמות. כשמשהו אינו ידוע, כתוב כאן שהוא אינו ידוע. שינויים מתועדים בארכיון העדכונים.
בלי מצגת, בלי התחייבות ובלי שיחת מכירה. עשרים דקות שבסופן תדעו אם יש כאן משהו בשבילכם.
לא בקטע של טפסים? info@boostit.co.il